בן שרול ודוד
נולד בקנדה – טורונטו
בז’ בטבת תשל”ט , 6/1/1979
התגורר באלון שבות
שירת בחטיבת הנח”ל
יחידה: פלס”ר נח”ל
תפקיד: מפקד צוות
התגייס ב16.3.1999
נפל בקרב
בי”ג בניסן תשס”ג , 15/4/2003
מקום נפילה: שכם
באזור יהודה ושומרון
מקום קבורה: כפר עציון
הותיר: הורים וארבעה אחים: ניקול, יונה, גבריאל ושלמה

דניאל נולד ב-ז’ טבת התשל”ט (6.1.79) בטורונטו, קנדה. בן לשרול ודוד, אח צעיר לניקול ויונה, ואח גדול לגבריאל ושלמה. מילדותו היה דניאל ילד ג’ינג’י ושובב. כבר בגיל צעיר מאד נמשך למוסיקה והחל ללמוד פסנתר. היה ילד מאד חברותי ונתגלה כבר בגיל צעיר כמנהיג בכל חבורת אנשים, בה נמצא. בגיל 4 בילה שנה בארץ עם משפחתו בקיבוץ מסדה ובמושב אמירים, בגיל 8 עלתה משפחתו לארץ והתיישבה באלון שבות, שבגוש עציון. הצטרף לכתה ג’ בבית הספר הממ”ד שבגוש עציון, שם התאקלם והפך במהרה לדמות מרכזית בסביבתו, הן בבית הספר והן בתנועת בני עקיבא באלון שבות בה היה חניך. דניאל המשיך את לימודיו בישיבה התיכונית “נוה שמואל” באפרת, ובמקביל ללימודיו השקיע דניאל זמן רב בפיתוח הכשרון המוסיקלי הנדיר שהיה לו, והתאמן באותה תקופת זמן בנגינה על פסנתר, גיטרה חשמלית, גיטרה בס, מפוחית וחליל. הייתה בו אהבה גדולה מאוד לארץ, בה הרבה לטייל בכל זמן שהתאפשר לו. אהב במיוחד לטייל במקומות שאף אחד לא טייל בהם, או לעשות דברים שאף אחד לא עשה. כך למשל בבוקר אחד, כשהוא בכיתה י’, בספונטניות ובלי להודיע לאיש, לקח זוג אופניים ונסע לים המלח דרך מדבר יהודה. בכתה יא’ הדריך בסניף בני עקיבא בכפר עציון במשך כשנה. לקראת סוף השמינית החליט דניאל להקדיש כשנה לפני הגיוס לבירור דרכו והחליט ללכת ללמוד במכינה הקדם צבאית בעצמונה. בחופשה שבין לימודיו התיכוניים לבין לימודיו במכינה, נסע עם חבר לטיול של חודש בסקוטלנד, טיול ממנו חזר עם חוויות רבות ועם אהבה גדולה למוסיקה הסקוטית והאירית. כבר מיומו הראשון במכינה השקיע דניאל את כל מרצו במקום, והיה שוקד על לימודיו עד השעות הקטנות של הלילה. דניאל הוביל את החבורה בלימוד, והיה ידוע בזכות הביקורתיות, החריפות, ההתמדה ובעיקר- חוסר ההתפשרות, ולו על הדבר הקטן ביותר. כמו כן היוה דניאל מרכז חברתי וגיבש סביבו את המחזור כולו. דניאל היה ידוע בזכות שמחת החיים האינסופית שלו כשחיוך תמידי נסוך על פניו. גורם נוסף שאיחד את המחזור וגרם לדניאל להיות המרכז שבו הייתה הנגינה המופלאה שלו על מספר כלים אך בעיקר על הפסנתר. פעמים רבות נאסף כל המחזור, אם במוצאי שבתות או במסיבות מכינתיות, לשמוע את דניאל מנגן. זה הגיע לשיא כאשר בפורים בעודו מבוסם ניגש דניאל לפסנתר של המכינה והתחיל לנגן כשלאט לאט כל המחזור וכל הרבנים נאספים לשמוע את המנגינה המופלאה עליה סיפר אחד הרבנים מהמכינה, שזו פעם ראשונה שהוא רואה נגינה לא של הידיים, אלא של כל הנשמה. כשרונו המוסיקלי הנדיר זכור במכינה עד היום. דניאל התפתח במכינה בצורה מיוחדת, ויצר קשר מיוחד עם הרבנים שמאד אהבו והעריכו אותו. לקראת פסח החליט דניאל להישאר במכינה עוד שמונה חודשים עד גיוסו במרץ. בשנה השניה במכינה הגביר עוד יותר את שקידתו בלימודים והתמקד בין היתר בלימוד משמעותה של ארץ ישראל, משמעותה של התשובה ומשמעות החינוך, תוך שהוא מעצב את תפיסת עולמו המיוחדת. במרץ 1999 התגייס דניאל לחטיבת הנח”ל, והתקבל לפלס”ר. היה חייל ב”צוות עמית”, וכמו תמיד השקיע את כל כוחותיו בעשייה בה היה נתון, והתוצאות לא אחרו לבוא. היה ידוע בצוות בעיקר בזכות השמחה, השלווה הנפשית וקור הרוח שלו במצבים הכי קשים ומסובכים כבר מהטירונות, כמו שמעיד חברו לצוות: “מנדל, שבשבוע שדאות כשנדרשנו בשבע דקות לאכול ולהיות מוכנים למשימה, צחק על כל העניין וניסה, במקום לאכול, לעודד”. כמובן, כמו בכל מקום, ליכד דניאל את כל הצוות תחת המוסיקה שלו. היה ידוע גם בזכות חוסר הוויתור וההתפשרות בכל משימה, קשה ככל שתהיה, דבר שאפיין אותו לאורך כל חייו. “הוא היה מושג נרדף למצוינות, והטביע את חותמו על הצוות לנצח”, סיפר חברו לצוות. דניאל סיים מסלול בנובמבר 2000, נתבקש ע”י היחידה להיות מ”כ טירונים, ושימש כמ”כ של גיוס נובמבר 2000 ארבעה חודשים (עד סיום הטירונות), לאחר מכן יצא לקורס קצינים וחזר ליחידה כמפק”צ טירונים של גיוס נובמבר 01′. פיקד על חייליו במשך כל המסלול, כשלצד החומר המקצועי אותו הוא מעביר בצורה הכי יסודית שאפשר, הוא מקנה הרבה מאד ערכים שהיו חשובים לו להעביר כשזה נע בין אינספור טיולים בארץ, מתי שמתאפשר, על מנת שהחיילים ידעו להעריך על מה הם נלחמים, לבין ביקור במעון לנשים מוכות או מסיבה במוסד למפגרים. דניאל, או כפי שהיה מכונה בפי כל בצבא “מנדל”, חינך את חייליו על פי תפיסה חינוכית מיוחדת לו, אותה פיתח עם השנים, ואף ניסח אותה במסמך מיוחד שהשאיר אחריו. שיטה חינוכית זו הביאה להצלחה אדירה וליצירת צוות לוחמים ברמה הכי גבוהה שיש. דניאל אהב את חייליו אהבה ללא גבולות והרגיש שהוא מגדל אותם ממש כמו אבא,כשהוא לוקח קבוצת חיילים טירונים והופך אותם לאט לאט, עם הרבה עבודה, לצוות לוחמים מגובש ומוצלח. לקראת סוף מסלול ההכשרה של חייליו קנה חמת חלילים אירית, כלי שהחל ללמוד. טקס סיום המסלול של חייליו היה בשבילו אחד הימים המרגשים והשמחים בחייו. כשנתבקש לדבר בטקס דיבר על תחושות הוריות כלפי חייליו שהיו בשבילו כבנים ממש. “מוזר לדבר אתכם על תחושות הוריות, אבל זה קורה. לראות חבורה שמגיעה, כל אחד עם השטויות שלו, עם הבגרויות שלו, ולראות את החבר’ה היום גדולים, חזקים, גאים, בטוחים, לוחמים, זאת תחושה אישית שלי וזה מאד מיוחד”. קצר את פירותיו, והמשיך עם הצוות שגידל בתור מפק”צ מבצעי, דבר שרצה יותר מכל. היה אמור להמשיך עם הצוות עד אוגוסט ואז לצאת לחופשה קצרה ומיד לקורס מ”פים. דניאל נהרג בקרב בשכם בי”ג ניסן התשס”ג בשעה 5 בבוקר כמפקד “צוות מנדל” כשהוא עומד בראש ומוביל את חייליו במבצע ללכידת שלושה מבוקשים, אשר היו אחראים לפגיעה בעשרות ישראלים. נקבר בבית העלמין שבכפר עציון. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה. הותיר אחריו זוג הורים, שלושה אחים, אחות, שלושה אחיינים ואינספור חברים ואוהבים.