בן מרים ופטריק-נתנאל
נולד בקיבוץ עין הנצי”ב
בח’ באדר א’ תשמ”א, 12/2/1981
התגורר בנחלים
שירת בחיל האויר
תפקיד: טייס מסוקים
נפל בקרב
בי”ט באב תשס”ו, 12/8/2006
במלחמת לבנון השנייה
מקום נפילה: דרום לבנון
מקום קבורה: מושב נחלים
הותיר: אשה – שרית, הורים, שלוש אחיות – איילת, אורלי וליאורה, אח – יאיר ובן שנולד לאחר מותו.

בן מרים ופטריק-נתנאל. נולד ביום ח’ באדר א’ תשמ”א (12.2.1981) בקיבוץ עין הנצי”ב שבעמק בית שאן. הבן השני במשפחה – אח לאילת, אורלי, יאיר וליאורה. דניאל – דני, בפי כול – היה ילד שובב, פיקח, ישר עד כדי קיצוניות, ובעיקר שאפתן גדול. הוא החל את לימודיו בבית הספר הממלכתי-דתי שבקיבוץ שדה אליהו, המשיכם בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי “מודיעים” שבמושב נחלים, לשם עברה המשפחה, וסיימם ב”ישיבת נחלים”. פעילות ספורטיבית היוותה חלק ניכר מעיסוקו: כדורסל (היה חבר בנבחרת הכדורסל של בית הספר), ריצה, רכיבה על אופניים ושחייה – בכולם הצטיין. גם צלילה למד והגיע לרמה של שני כוכבים. “מלח הארץ” היה דניאל וגילם באישיותו הנעימה את הישראלי היפה, השורשי והציוני. יפה תואר, עם חיוך תמידי וכובש, סחף אחריו את כולם. לנגד עיניו עמדו תמיד טובת הזולת והדאגה לחלשים, והוא אף תרם בסתר לארגוני צדקה ולמטרות שבהן האמין. חבריו מספרים על חוכמתו הרבה, על טוב ליבו, על הצניעות, הרגישות והאכפתיות שהפגין, ועל נכונותו התמידית לעזור לכולם ובכל מצב. אך בצד רצינותו, היה בדני גם צד קונדסי שהתבטא בחוש הומור נפלא ובמתיחות יצירתיות ומתוחכמות שיזם, שבוצעו באופן מושלם והפכו ל”קאלט”. דני היה פיזי מאוד, גבוה, שזוף, חזק וחסון. הוא נמשך מאוד לפעילות שטח ולטיולי טבע והצטיין בחילוץ. אחת מאהבותיו הייתה נהיגה בג’יפים ובטרקטורונים ולימים, למגינת ליבם של הוריו, אף הוציא רישיון לאופנוע. דני היה בן לתפארת ואח אהוב ונערץ. הוא רחש כבוד רב להוריו, וגם אם התגלעו בינו לבינם חילוקי דעות, היה מוצא את הדרך להביע את דעתו באופן מכובד וענייני. בהיותו עצמאי מאוד מגיל צעיר, גרס דני כי עליו לדעת להסתדר לבד, לטוב ולרע, ועל כן לא הרבה לשתף בחוויותיו. יחסיו עם אחותו הגדולה אילת התאפיינו בהערכה הדדית, באהבה ובקרבה, ובחלוקת אחריות בנושאים משפחתיים. עם אחיו הצעירים אורלי, יאיר וליאורה, נהג דני כמורה וכמדריך, וכשחש שצריך – היה עורך להם שיחות מוטיבציה. הוא שימש להם כמורה פרטי בלימודיהם, ועודד אותם לשאוף להצלחה ולהישגים. בתחומים רבים, היה דני בעבורם מודל לחיקוי. בתום לימודיו התיכוניים בחר דני לפנות למכינה הקדם-צבאית “עצם”, בעצמונה שבגוש קטיף. חבריו למכינה מספרים: “כבר בתחילת השנה התגבשנו לחבורה שדני היווה בה חלק מרכזי. לא סתם נקראה חבורה זו בפי כול – ‘הגומזיה’. שתי נקודות עיקריות שכל כך בלטו בדני: שמחת החיים, והשאיפה לשלמות. דני לא הסתפק בכמעט טוב מאוד, אצל דני הכול היה חייב להיות מושלם.” כך, כאשר קיבל דני את תוצאות בחינות הבגרות החליט כי עליו לשפר את ציוניו במתמטיקה, וכשהיה חוזר בערבים מבית המדרש, במקום לרוץ עם חבריו למגרש הכדורעף או לשאר פעילויות הפנאי, היה פותח את הספרים ולומד. לא כל אחד זכה להיות בחברותא של דני. החברים מספרים כי אהב מאוד את לימוד הגמרא על דרך השכלתנות, והעמיק בלימוד. חיבור חזק נוצר בינו לבין הרב רפי פרץ, ראש המכינה. דני השתדל לא להחמיץ אף שיעור או חברותא עם הרב, וגם לאחר שסיים את לימודיו במכינה היו פגישותיהם חמות וקרובות. קבלתו של דני לקורס טיס של חיל האוויר לא הפתיעה איש. עם גיוסו, ב-19.7.2000, החל את הקורס כשהוא חדור מטרה ופועל להגשימה בשקט ובצנעה. תקופת הקורס הייתה מתישה, תובענית ומתוחה, ודרשה השקעה אדירה ושינון בלתי פוסק של החומר הנלמד כמו גם יכולת עמידה בתנאי חוסר הוודאות ובמאמצים הפיזיים והנפשיים. בכל אלה עמדה לדני שאפתנותו הרבה, ובשנת 2002 סיים את הקורס בהצלחה כטייס מסוקים. טקס קבלת הכנפיים היה מעמד מרגש ובלתי נשכח. בני המשפחה הגאים, קרובים מכל קצווי העולם, חברים רבים ותושבי המושב – כולם באו לחגוג את היום המיוחד. דני הוצב בטייסת מסוקי “ינשוף” (“בלק הוק”) והחל את שירותו כטייס מן השורה. לאחר כשנתיים הגיע לטייסת “מובילי הלילה”, עשה הסבה מבצעית למסוק ה”יסעור”, והצטרף לטייסת 114 “מובילי הלילה”. תחילה היה מאוכזב, שכן רצה להיות משובץ במערך הקרב, אלא שלאחר שבועות ספורים התאהב ב”יסעור”; הכלי הכבד והעוצמתי העוסק בחילוץ ובהצלה התאים במיוחד לאופיו. דני היה איש צוות אוויר עם יכולות טיסה מצוינות, וראה את עתידו בחיל האוויר. הוא אהב את הטיסות והשקיע רבות בקידומו וביכולותיו המקצועיות. כדרכו ביצע כל משימה בדייקנות, במסירות ובאחריות רבה, והתנדב לכל מטלה ומשימה. סיפר רב-סרן א’: “הוא היה הדבק של הטייסים הסדירים. בעל חוש הומור מאוד מיוחד שהחזיק את הגף הסדיר בטייסת. הוא היווה דוגמה אישית בכל דבר, וכבר מהגיחות הראשונות שלו על ה’יסעור’ היה ברור שיש לו פוטנציאל מעולה.” מספרים על דני כי היה השובב של הטייסת: “פעמים רבות ראיתי אנשים רודפים אחריו והוא בורח וצוחק,” סיפר רב-סרן גיורא. “הוא היה חייכן תמידי.” צדדים שונים היו לדני, שלל תכונות, לעתים אף מנוגדות זו מזו, כפי שתיאר חברו מימי בית הספר, מתן אופיר: “הצד שהיה כל כך שקט וצנוע, להוציא ממנו משהו על מה שקורה לו הייתה משימה בלתי אפשרית … הצד שבכל מפגש של החבר’ה לא היה סותם את הפה … הצד שהיה כל כך רציני, טייס מצטיין, מפקד, אותו צד שלא מגלה חולשה, השאיפה למצוינות בכל פרט ופרט. הצד של הליצן, המסמר של כל מפגש, שמוכן לעשות את הכול בשביל מתיחה טובה … הצד המשותף לכולם הוא דני האדם, ותחת כל השכבות החיצוניות, הסתתר לו לב ענק…” במאי 2004, במהלך פעילות בג’נין, נפצע אנושות אחד מחבריו הטובים של דני, רועי בן-טולילה, אז סגן מפקד פלוגה ביחידת “מגלן”. מספר רועי: “נפצעתי ואיבדתי הרבה דם, זה היה עניין של דקות עד שאמות. דני לא ידע שזה אני, אבל ברגע ששמע שיש פצועים קשה הוא התעקש לנחות, למרות שלפי הנהלים היה אסור לנחות שם. … נשארתי משותק, אבל בזכות דני אני בחיים.” בט”ו באב תשס”ו נישא דני לבחירת לבו שרית. הוריו מספרים על המהפך שחל בו לאחר נישואיו: “פתאום התגלה התוכן המתוק, הרך, הרגיש והעדין של הצבר הקשוח שהכרנו… נהיית עדין, תומך, מחבק, אוהב עד ללא גבול. היית בעל אידאלי – מפנק. משרה ביטחון, מבשל בהנאה ובהצלחה מרובה, נוטל חלק בעבודות הבית בשמחה, מפרגן לשרית בלימודיה וגאה בה עד אין-סוף. מבחינתך היא הייתה ‘המלכה’ שלך.” חום ופינוקים הרעיף דני גם על אחייניו, ובשבתות שבהן נפגשו אהב לשחק ולהשתולל איתם. בקוצר רוח ציפה להרחבת משפחתו שלו, ומשנודע לו כי שרית נושאת ברחמה את בנם הבכור, היה גאה ומאושר עד השמים. אף שלא התאפשר לו לבקר את סבתו גליה לעתים קרובות, היה דני מקפיד לטלפן אליה אחת לשבוע ולדרוש בשלומה, והיא הייתה מפנקת אותו במאפים מעשה ידיה. משחזרת סבתא את פגישתם האחרונה, ערב נפילתו: “כשאמרתי לו שישמור על עצמו, ענה לי: ‘סבתא, מה את דואגת. אני רק נהג מונית של הקדקודים. מקסימום אני גם מוביל אספקה, אך לעולם איני עובר את הגבול.’ ” ב-12.7.2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. דני, שעמד לסיים קורס קברניטים במסוק ה”יסעור”, ביקש להשתתף בלחימה, ולתרום את חלקו. “כל החודש האחרון חיכה שיקראו לו לצאת למשימות,” סיפרה אמו, מרים. “הוא היה נחוש והאמין בצדקת דרכנו. אך בשיחה אישית ביננו על הסיכונים להם נחשף הדגיש שבנפילת מסוק אין ניצולים”.ביודעם כי שרית נמצאת בחודש השישי להריונה, סירבו המפקדים לאפשר לדני לטוס לעומק שטח האויב, אלא שדני התעקש, והאישור ניתן. יום קודם לכן עוד הספיק לבקר אצל המשפחה בנחלים, לא סיפר כי הוא עולה ללבנון, והרגיע: “הוא אמר שמי שבסופו של דבר עושה את המלחמה זה הירוקים,” מספרת מרים. באותו יום חל יום הולדתה של שרית, והיה זה גם השבוע שבו ציינו בני הזוג את יום נישואיהם השני. דני יצא לכמה שעות חופשה מהטייסת, והפתיע את שרית במתנה שהייתה חלום חייה – פסנתר. דני היה בשיא פריחתו האישית והמקצועית – “הכול היה מושלם, אפילו יותר מדי מושלם,” אומרת אמו. סמוך למועד הפסקת האש בין ישראל לחזבאללה יצא דני לטיסתו הראשונה והאחרונה לתוככי לבנון – טיסה שממנה לא חזר. סרן דניאל גומז נפל כטייס בקרב בדרום לבנון ביום י”ט באב תשס”ו (12.8.2006). דני – ששימש כטייס המשנה – וצוות מסוק ה”יסעור” הספיקו להנחית שלושים וחמישה לוחמי צנחנים ורופאים בכפר יאטר שבפאתי הגזרה המרכזית. מיד עם המראתם חזרה לכיוון ישראל נורה לעברם טיל שפגע במסוק, וכל חמשת אנשי הצוות נספו. עם דני נפלו טייס המסוק – רב-סרן (מיל’) ניסן שלו, והמכונאים המוטסים – רב-סרן סמי בן-נעים, רב-סמל בכיר רון משיח ורב-סמל (במיל’) קרן טנדלר. מבצע חילוצם המורכב, שכונה “ושבו בנים”, בוצע על ידי לוחמי “שלדג” ו-“669”. “עם עלות השחר,” מספר פטריק, אביו של דני, “מיד כשחצה ה’ינשוף’ את הגבול בחזרה לישראל, שלחו לנו פתק קטן שדני חזר הביתה. אם נגזר עליו למות, הוא לפחות מת כמו גיבור.” דניאל היה בן עשרים וחמש בנפלו. אלפי בני אדם ליוו אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין שבמושב נחלים, שם נטמן. הוא הניח אישה הרה, הורים, שלוש אחיות ואח. שלושה חודשים לאחר נפילתו נולד בנו אביה-דניאל. ספדו לו הוריו: “דני בננו האהוב והיקר! … לא היית איש של דיבורים אלא איש מעשים. … ידעת למה אתה כאן ובעבור מי אתה עושה את מה שאתה עושה, והיית מוכן ללכת עד הסוף, עם כל המשתמע מכך. … כמה חיכית להרחבת המשפחה, וכמה אנו חיכינו לראות איך ‘הקשוח’ יתרכך מול ילדיו שלו. כואבים שלא זכית לכך, אך נחמתנו שהשארת לנו משהו חי ומוחשי ממך. נתנחם בכך שנפלת מות גיבורים והקרבת את חייך למען עם ישראל והמשכיותו…” לקראת יום השלושים לנפילתו, הוקלט השיר “דניאל” שאת מילותיו כתב אורי אופיר, הלחין אסף נגל ועיבד תומר גוטליב. “המילים המרגשות של השיר מדמות את דני לארון הברית – זהב מבחוץ ומבפנים,” אמר אסף. לאחר נפילתו של דניאל התגלתה תמונתו האחרונה שצולמה במהלך מלחמת לבנון השנייה בעת שהמתין למשימת חילוץ ופינוי של פצועים. אמר אלוף-משנה (במיל’) עופר רסקין, שצולם עימו: ” … אני מצדיע לדניאל ולכל מה שייצג: נעורים, תום, ישראליות, בגרות, ‘מלח הארץ’, טייס ואדם מדהים.” במלאות שנה לנפילתו, ספדה לדניאל אמו: “… בשנה קשה זו זיכה אותנו בורא עולם בשלוש זריחות חדשות. שלושה תינוקות חדשים הצטרפו למשפחתנו מאז לכתך, וכולם נושאים את שמך בצורה ישירה או עקיפה. ראשון נולד בנך אביה-דניאל. לזכות ולהרגיש ולראות יום-יום משהו מוחשי ממך – זהו אור גדול. … בערב שבועות נולדה לאחותך אילת ולבעלה הראל נכדתנו היקרה אחינועם, שבשמה מגולמים הנועם והנעימות שכה אפיינו אותך. כמה סמלי הדבר שביום הזיכרון הרשמי למלחמה נולד נכדנו היקר דניאל אלישיב, בן לאחותך אורלי ובעלה תמיר. … מי ייתן שנשמתך לא תכבה לעולם ותאיר לנו את דרכנו מעתה ועד עולם.” ביום 1.6.2008, לאחר שהעבירה ישראל את המרגל נסים נאסר ללבנון, החזיר חזבאללה את חלקי גופתו של דניאל שנמצאו באזור התרסקות המסוק. משפחתו ערכה לו קבורה שנייה בבית העלמין שבנחלים.

הספדה של שרית, האלמנה:

“… היית החבר הכי טוב שלי, נתת לי להרגיש בטוחה להיות מי שאני. … היית גיבור אמיתי שמעולם לא היסס להסתכן ולצאת למשימה, מאחר וחשיבות ההגנה על העם והארץ הייתה ברורה לך. … הייה בטוח יקירי, שגם אם היו שואלים אותי היום אם הייתי בוחרת באלה החיים – רגעי אהבה מדהימים ולאחריהם כאב גדול ומתמשך ואין-סוף געגועים – הייתי בוחרת בך אהובי, כי אני מרגישה שנפלה בחלקי זכות גדולה להכירך אף מעט שנים. … נעמת לי מאוד, אהובי הצעיר הנצחי…” ביום ז’ באדר א’ (13.2.08), יום הולדתו העשרים ושבעה של דניאל, ארגנה משפחתו אירוע גדול שבמהלכו הוכנס ספר תורה לבית הכנסת המרכזי שבנחלים. באירוע נכחו כאלף בני אדם, והשתתפו בו גם הרב ישראל מאיר לאו שנשא דברים, הרמטכ”ל לשעבר, משה (בוגי) יעלון, וכן לוחמים שהיו על המסוק שהנחית דני בלבנון, חבריו לטייסת, וחיילים מכוחות החילוץ. שבוע לאחר האירוע נחנך במושב נחלים בית התרבות החדש שהוקם טרם נפילתו של דני, ושהוסב על שמו. אמרה מרים: “נותר לנו לצקת נשמה ותוכן כדי ש’בית דני’ יהיה שוקק חיים ופעילות, שיתקיימו בו שיעורים ופעילויות תרבותיות לצד מפגשים של קירוב לבבות, ותכניות להכרת הארץ ומורשתה לנוער ולמבוגרים.” אחד ממפעלי ההנצחה המרכזיים והמיוחדים לדניאל הוא פרויקט “דרך ארץ” – מיזם חינוכי חקלאי בעמק יזרעאל שבמסגרתו מגיעים תלמידים חיילים וסטודנטים לשבוע עבודה חינוכי המחבר אותם לאדמה ולארץ. התוצרת החקלאית המופקת בפרויקט, נתרמת לנזקקים. תכנית חינוכית נוספת שניזומה לזכרו של דני היא “כנפיים” – פרויקט מנהיגות והעצמה אישית לתלמידי י”ב שבמסגרתו נחשפים התלמידים לדמויות מופת ויוצאים למסעות גיבוש וטעימה מחייהם של חיילי צה”ל. את התכנית מלווה יובל פרלשטיין, קצין מילואים וחבר של דני. עוד הונצח דני בקורס סקי מים ייחודי לחיילים פצועים ונפגעי פעולות איבה שהתקיים בחוף עין גב שבכנרת. את הכסף למימון הקורס תרמו משפחת גומז בשיתוף עם עמותת “תקוות”. משפחתו של דני ממשיכה לשקוד על הנצחת זכרו במפגשים ובכינוסים שבהם מועלים קווים לדמותו.