בן איטה רבקה ויצחק שלמה
נולד בירושלים
בי’ בחשוון תשמ”ד, 16/10/1983
התגורר בירושלים
נהרג בפעולת איבה
בכ”ד באדר תשס”ב, 7/3/2002
מקום אירוע: עצמונה
באזור רצועת עזה
הובא למנוחת עולמים בירושלים – גבעת שאול
הותיר הורים ושני אחים
ברוך אשר צבי, בן איטה רבקה ויצחק שלמה, נולד בירושלים בי’ בחשוון תשמ”ד (15.10.1983). אחיהם של עמוס זכריה ואריאל בצלאל – גדל והתחנך בירושלים, למד בבית הספר “מיימון” שבשכונת קרית משה ובתיכון “הימלפרב” שבשכונת בית וגן. בבית הספר “מיימון” היה אשר ילד שובב ולא רגוע – דבר שהשתנה לגמרי עם בגרותו. הוא היה ילד מלא שמחת חיים, אהב לשחק ולבלות עם חבריו. יחד עם זאת, כבר אז החל להסתמן רצונו העז לרכוש דעת וחוכמה. מגיל צעיר נמשך אחר מקצועות שדרשו זיכרון מפותח, כגון, היסטוריה ומתמטיקה. אשר נהג לבלות את שעות אחר הצהריים בתנועת הנוער “בני-עקיבא”. התמיד והתעקש לא לפספס שום פעולה, מסע או טיול של השבט. הוא ראה במדריכיו בתנועה מורי-דרך בתחום הדתי-רוחני, ובעיקר בתחום המידותי. הוריו זוכרים כיצד היה משוחח עם מדריכיו עד השעות הקטנות של הלילה, מתייעץ עמם בבחירת הדרך ובקבלת החלטות שעל הפרק. אשר היה בן מסור שהראה דאגה אמיתית להוריו ולכבודם. כשהיה מבלה עם חבריו מדי יום, נהג תמיד להתקשר להוריו ואף היה מזכיר לחבריו לעשות כמותו. פעם אחת קרה שנפצע בראשו ופונה לבית חולים. הוא לא סיפר על כך מילה להוריו, רק כדי שלא ידאגו. בסוף כיתה י’ החל אשר להדריך את שבט “ניצנים” של התנועה. הוא התמסר לחניכיו וקנה לעצמו שם בזכות מרצו ומסירותו. אביטל, שהדריכה איתו, מספרת: “ההדרכה יחד עם אשר היתה חוויה מיוחדת. אשר תמיד היה מתלהב מכל מיני רעיונות שהיו לו, וקשה היה להניא אותו מהם. תמיד היה אפשר לסמוך עליו. היה אחראי, נחוש, ועשה דברים עד הסוף”. אשר תמיד חייך, תמיד היה רגיש למצב רוחם של חניכיו – אלה זכו לתמיכה ממנו, אף בימים שלאחר ההדרכה, כשפנו איש-איש לדרכו. אשר השתלב בתיכון “הימלפרב” בצורה מושלמת: “דרכו החינוכית של המקום עמדה בקנה אחד עם דרכו שלו, והיא הותירה את חותמה בו לנצח” (מדברי המשפחה). כשבועיים לפני מותו, והוא כבר תלמיד מכינה, כתב לחברו אריאל: “אני רוצה לומר לך שלא השלכתי את כל מה שקיבלתי מהימלפרב…”. עוד בתקופת התיכון, אשר נסע עם משלחת לביקור בפולין, במחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. הוא הקריא מול המשרפות ההרוסות מספר שירים שכתבה סבתו בזמן שהייתה במחנה. בשיחת הסיכום של המשלחת, הגדירו רבים מחבריו למסע את הקראתו המרגשת כשיאו של הביקור. בערב השלושים למותו, אמר עליו מנהל בית ספרו, הרב ירמי סטויסקי, כי באותם רגעים הוא הרגיש שאשר ממחיש במלוא העוצמה את “נצח ישראל”, את היותו חוליה בהיסטוריה של העם היהודי. בתום תקופת התיכון החליט אשר ללמוד במכינה הקדם-צבאית בישוב עצמונה שבגוש קטיף. כמיהתו ללימודי הקודש הייתה עצומה. חברו ללימודים, יאיר, תיארו לימים כ”תלמיד חכם, גדול וצנוע, שתמיד מוכן לעזור”. בחודשי חייו האחרונים של אשר, לימודי התורה הפכו למשהו שכמו חי בו. אשר סיפר במכתב שכתב בתקופה זו לחבר: “דבר אחד שהשתניתי בו – שאני חושב לפני כל דבר שאני עושה… מאז שהגעתי לכאן, קיבלתי יותר תשובות, למה אני עושה מה שאני עושה.”
ביום חמישי בלילה, כ”ד באדר תשס”ב (07.03.2002), חדרה חוליית מחבלים של ארגון החמאס לחלקו הדרומי של גוש קטיף. תוך כדי התקדמותם, הם ירו ברובים והשליכו רימוני יד לעבר מבני מגורים בישוב. בין היתר פגעו במבני המכינה הקדם-צבאית שבעצמונה. כשלושים בני אדם נפגעו מהירי, חמישה מתלמידי המכינה וביניהם אשר נהרגו. כמדי ערב, אשר עסק בלימודי תורה, ובעת ששקד על תלמודו נורה ונהרג. בן 18 היה במותו. הותיר הורים ואחים. אשר הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול בירושלים, בחלקת “קהילות ירושלים”. אוהד, חברו של אשר, ספד לו: “חשוב מאוד שכולנו נדע שבעולם הזה היית לנו ‘מתנה’ למשך כשמונה-עשרה שנים, וחייך אינם מתחלקים ליסודי, תיכון ומכינה, כי חייך היו מכלול אחד גדול, שיצרו אדם כל כך נפלא”.
